מוזיקה גבירותי, מוזיקה!
לכבוד חופשת הראשון במאי, שהשנה החליטה הממשלה הסינית להזיז לסוף אפריל, התרחשה בבייג’ינג מתקפת פסטיבלי מוזיקה - חמישה פסטיבלים שונים על פני חופשה של שלושה ימים. החלטתי להתחזר (מלשון חזיר) ולא לפספס הזדמנויות כל עוד אני כאן, והלכתי לפסטיבלים שלושה ימים ברציפות.
ביום הראשון הלכנו עם חברים מהאוניברסיטה (בהרכב בינלאומי במיוחד שכלל אמריקאית, ניו זילנדי, גרמניה ומצרי!) לפסטיבל שאקרא לו התות, אבל בעצם נקרא strawberry music festival. הפסטיבל התקיים בחלק הדרום מזרחי של בייגי’נג, בשכונת tongzhou. כאן המקום לציין שבכל פעם אני נדהמת מחדש עד כמה בייג’ינג היא עיר ענקית. לא לא, עצומה! כדי להגיע לאזור נסענו שעתיים במטרו (הו תחבורה ציבורית נהדרת ונוחה שבה אפשר לנסוע מקצה אחד לשני של העיר רק בשקל, תעשי לי ילדים!!!) ואז בעוד אוטובוס. וכן, עדיין נשארנו בתוך בייג’ינג, ולא באיזה פרבר שכוח אל, אלא אזור שנראה לא פחות מרכזי ממרכז העיר. לא ברור מה נסגר עם המארגנים, אבל אי אפשר היה לקנות בירה, או לצורך העניין אף סוג של אלכוהול במתחם הפסטיבל, מה שהעיב קצת, לפחות מבחינתי, על האווירה (אלכוהוליסטית? אני? מה פתאום. אבל אני אוהבת בירה עם המוזיקה שלי!). ובכל זאת, באותו היום ראיתי את בלונד רדהד (קצת משעממים בלייף, אבל בשביל ה-V אני מרוצה) ועוד הרבה להקות בינלואמיות ומקומיות. המגוון של הלהקות שהופיעו היה די מטורף ובמתחם הענקי היו שבע (!) במות שונות, כולל במת אקפלה. וווט ?
יום למחרת לקחתי את הישראלידה המקומית (יולי ורומה) לפסטיבל MIDI האגדי. למה אגדי? קודם כל, כי שמעתי עליו כבר לפני כמה שנים וגם כי הוא התברר להיות הפסטיבל שהתחברתי אליו הרבה יותר והזכיר לי קצת את הימים העליזים של קורסיק על חוף הכנרת.
כמו התות, גם כדי להגיע למידי היינו צריכים לבלות שעות בדרכים - שעתיים במטרו ומשם אוטובוס מיוחד עד הפארק שבו התקיים הפסטיבל. היום שלנו התחיל בהרפתקה שלמזלנו נגמרה פחות או יותר טוב - סיני זקן על אופניים ניסה כנראה להתאבד ונסע בזיגזגז ישירות מתחת לגלגלי לאוטובוס, מה שגרם לאוטובוס לעצור בפתאומיות ולהעיף אותי כמה מטרים קדימה במעבר (וכאן המקום להודות לרומה על הנחיתה הרכה ועל שהציל את חיי!)
בתמונה: הסיני יושב ליד האוטובוס וליד האופניים, שבקושי נפגעו. באמת היה לו מזל גדול
ירדנו מהאוטובוס וחיכינו עוד עשרים דקות לבוא האוטובוס החלופי, אבל סוף טוב הכל טוב - הגענו לפסטיבל. יאי! וזה היה שווה את זה.
הלהקות שניגנו היו בעיקר להקות סיניות מקומיות והדגש היה רוק-מטאל ופחות אינדי מתייפייף. גם הקהל היה הרבה יותר מעניין ומגוון. פחות היפסטרים מתלהבים ויותר רוקרים מצחיקים, שנראו לפעמים כאילו שלפו אותם הישר משנות ה-80.
היו המון אנשים עם מסכות משעשעות
???
רקדו פוגו סיני רך ונעים
או רקדו סתם
ווי סו סירייס?
היו גם כמה זרים מוזרים
רומה פגש חבר חדש ושיחק איתו קצת לשמחתם של כל האנשים מסביב. זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
בתמונה: רומה וחבר דקה לפני ניסיון אונס אכזרי מצד החבר
כשהכלבלב לא הצליח לאנוס את הישראלי המגודל, הוא עבר למקומי ואיתו הוא זכה להצלחה גדולה יותר
בכלל, הפסטיבלים כאן לא מזכירים לי אף פסטיבל שהייתי בו לפני כן. היו המון אנשים שהגיעו עם דגלים. ידיד הסביר לי שיש חבורות של אנשים שמגיעות כקבוצה מערים אחרות ומביאים דגלים. אוקיי…
קצת פטריוטיזם
יההההה! תחיי הרוק פנדה!
הלו, ליידיס
שנות ה-80, כבר אמרנו?
גלישת קהל!
אההההה, בריין פייליור!
הן מבחינת המוזיקה והן מבחינת החומר האנושי מידי לוקח את התות בגדול, ואם הייתי צריכה לבחור שוב, בטח הייתי הולכת לעשות קמפינג במידי למשך שלושת ימי הפסטיבל.
ביום השלישי חזרתי עם דנל לתות, כבר בקושי עומדת על הרגליים, אבל התות הפתיע הפעם לטובה - אולי כי הפעם היינו חכמות והבאנו את הבירה מבחוץ:)
בתמונה אנשי היום השלישי של תות- דנל, נועה(!) ושני בחורים קוריאנים מהכיתה שלי
כאמור, החומר האנושי היה קצת שונה והרבה יותר חמוד ו-ורדרד
דוגמיות:
יאסר
למתעניינים במוזיקה סינית, הנה הליין-אפים:
למתעניינים יותר, אשמח להמליץ על להקות סיניות שאני אוהבת :)
