יומיים על גב סוס ברמה הטיבטית
במסגרת הטיול שלי בפרובינציית גאנסו, הגעתי גם למקום שנקרא לאנגמוסי (langmusi 郎木寺). לאנגמוסי זוהי עיירה (טוב, אולי עיירה זו הגזמה פרועה - רחוב אחד ראשי ועוד כמה רחובות קטנים שיוצאים ממנו זה כל מה שיש ללאנגמוסי להציע), על גבול פרובינציית גאנסו (gansu) ופרובינציית סצ’ואן (sichuan). חוץ ממקום לעצור בו בדרך מפרובינציה אחת לאחרת, העיירה מפורסמת בשני המקדשים הטיבטיים שלה - האחד נמצא בצד של גאנסו והשני בצד של סצ’ואן, ובטבע היפיפה שמסביבה. רוב תושבי המקום הם טיבטים, אך יש גם לא מעט סינים חאן ומוסלמים.
התחושה שליוותה אותי בכל האזור היתה שבכלל לא מדובר בסין. האנשים ברובם טיבטים או מוסלמים, הבגדים שונים, האוכל אחר, הסינית של המקומיים לעיתים גרועה יותר משלי(!!!) והטבע - הו הטבע… לא הייתי במקום יפה כל כך מיימי.
על פי המלצתה של שוודית שפגשתי כמה ימים קודם, החלטתי לצאת לטיול על גב סוס ליומיים. מיותר לציין שמעולם לא רכבתי על סוס ליותר מחמש דקות והמחשבה על בילוי על חיה ענקית במשך יומיים הטרידה אותי מעט, אבל שיכנעתי את עצמי שהכל יהיה בסדר וזה שווה את החוויה (למרות שפלאש-פרוורדים שלי נופלת מגב סוס, מובלת בהליקופטר לבית חולים, נשארת משותקת לכל החיים כמו כריסטופר ריב המסכן לא עזבו אותי :) ).
אחרי כמה ימים מבאסים של גשם החלטתי שאני יוצאת לטיול ויהי מה. ובאמת, בודהה סידר לנו יום טיול ראשון מדהים, חם ובלי גשם! לאחר הדרכה קצרה על הסוס, יצאנו לדרך.
בהתחלה פחדתי כל כך שזה היה כל מה שראיתי
באיזשהו שלב נרגעתי קצת ורק הרגליים שלי נשארו בלחץ מטורף, אבל את הראש כבר הצלחתי להרים, ואפילו לצלם. ככה:
אני על סוס!
אגב, קצת ידע כללי על האזור: ביקרתי במקום באמצע יולי, אבל בעצם חוויתי מיני חורף ישראלי. בלילה הטמפרטורות צנחו ל-10-12 מעלות, רוב הזמן ירד גשם והיה קריר - 18 מעלות בערך. מקומיים אמרו לי שהשלג מקדים מאוד וכבר באמצע-סוף ספטמבר האזור מתקרר ומתחילות סופות השלגים. והשלג יורד. ויורד. ויורד. ויורד עד תחילת מאי בערך. נשמע נורא. אבל שלושת חודשיי הקיץ מדהימים! במקום קיץ מחניק ולח בייג’ינגאי קיבלתי שוב אביב עם פריחה!
הקבוצה שבה יצאנו כללה בחור שווצרי בן 35 ואת החברה הסינית שלו, בת 19, שחיים בסיאן, וחבר שהם הכירו בדרך - בחור קנדי שחי בקונמינג. ואני כמובן! את שלושתם פגשתי כבר באוטובוס ללאנגמוסי ואז שוב, בהפתעה, בבוקר של הטיול. המדריכים שלנו היו בחור טיבטי מקומי ובחור סיני, ג’וני, שהגיע מהעיר צ’ונצ’ינג לטייל במקום לפני כשלושה חודשים ונתקע שם מאז (ואני ממש מבינה למה).
בתמונה ארבעתנו יחד עם המדריך הטיבטי (קיצוני מצד ימין). אגב, לסוסים היה כמובן רצון משל עצמם ומה שהם בעיקר רצו לעשות זה לאכול והמון. (בתמונה הם דווקא שותים, אבל כל פעם שהסוס התכופף לאכול או לשתות, וזה תמיד היה בהפתעה, חשבתי שעוד שניה אני נופלת. היסטריה!
וזה ג’וני, הבוקר הסיני
התחנה הראשונה שלנו הייתה לארוחת צהריים באוהל נוודים.
כשהגענו לאוהל הוא היה ריק. מסתבר ששני יאקים ברחו מהעדר והבעלים שלהם יצאו לחפש אחריהם. אגב, לאבד יאק זה סיפור די יקר. שווי כל יאק גבוה מאלף יואן (כ-600 ש”ח). בזמן שחיכינו שהמארח שלנו יחזור קצת חקרנו את הסביבה הקרובה. שכבתי על הדשא וזה מה שחג מעלי -
בינתיים הסוסים נחו וליחכו עשב בנוף הלא הגיוני הזה
בשלב מסוים בעל הבית חזר לאוהל והתחיל להכין את ארוחת הצהריים. הדיאטה של הטיבטים די משעממת ומוגבלת. היא מורכבת בעיקר מווריאציות של אורז, יוגורט, לחם וצאמפה. הטיבטים כמעט ולא אוכלים ירקות או פירות מהסיבה הפשוטה שבאזורים האלה פשוט אין. אחרי שכיבדו אותנו ביוגורט יאק נהדר, הכין לנו המארח צאמפה - המנה המרכזית של הטיבטים. את הצאמפה מכינים מדגן שנקרא בארלי ומערבבים אותו עם חמאת יאק (ברררררר) וסוכר. מתקבלים מעין גושים דמויי בצק שאוכלים עם הידיים ואמורים למלא אותך כמו אבנים ולחמם בחורף הקר.
בתמונה - המארח שלנו מכין לנו את מנות הצאמפה
בשלב כלשהו גם האישה חזרה. היא זאת שהלכה לחפש את היאקים האבודים.
המדריך הטיבטי שלנו מדגמן את אופנת קיץ 2012
לאחר הפסקת הצהריים המשכנו לרכב. בשלב הזה כבר לא ממש הרגשתי את התחת שלי, אבל כל זה לא ממש שינה, כי הדרך הייתה לא פחות ממדהימה.
לקראת ערב הגענו למקום בו נבלה את הלילה. במהלך החורף הנוודים הטיבטים חיים בכפרים, ועם בוא הקיץ הם יוצאים לנדוד אחר שדות מרעה עבור היאקים והכבשים. כאשר הטיבטים נודדים, הם חיים באוהלים שהם מקימים במהירות ומעבירים ממקום למקום בקלות. בתוך האוהל יש תנור. מחוץ לאוהל יש כמה כלבי שמירה מרושעים מאוד. על שירותים אין מה לדבר בכלל - הם פשוט בכל מקום שתבחר. מקלחת? הצחקתם אותי. הטיבטים מתקלחים כמה פעמים בשנה. תכלס, כל כך קר באזור הזה שמקלחת זה לא דבר כל כך חשוב. ובנימה אישית - באזור הזה שרדתי את תקופת הזמן הארוכה ביותר שלי ללא מקלחת - ארבעה ימים. וזה לא היה נורא כמו שחשבתי :)
את פנינו קידמו שני ילדים מקסימים שמיד התחילו לשחק איתי ואני ניצלתי אותם לצילומי דוגמנות
אגב, זמן קצר אחרי צילום התמונות האלה הם כמובן התחילו להגזים, כמו כל הילדים בעולם, והילדון הקטן נפל עם הפנים על האדמה. וראו שהוא נפל כואב ממש. כשהוא קם ירד לו דם מהאף, אבל הוא לא השמיע ציוץ אחד ולא הזיל דמעה. היה מדהים לראות את זה. אני מניחה שהחיים כאן גורמים לך להיות קשוח מגיל מאוד צעיר. רק תחשבו איך ילד מערבי היה מגיב.
בזמן שאנחנו שיחקנו עם הילדים והתבטלנו, הטיבטים עבדו ועבדו קשה. לוח הזמנים שלהם שונה מאוד מזה של הסינים. אם הסינים אוכלים ארוחת צהריים ב-12 וערב בשש, הטיבטים אוכלים צהרים בשלוש וארוחת ערב בעשר בערב. לפני שהם מתפנים לארוחת הערב הם צריכים לקשור את כל היאקים ולהכין את הכל ללילה.
בתמונה - המארחת שלנו מכינה לנו נודלס עם בשר יאק - טעייייים!
השינה באוהל הייתה חווייתית - מדי פעם התעוררתי מנחירות של יאקים או יללות של כלבים/זאבים/ערפדים?
כשהתעוררנו בסביבות 7 בבוקר, המארחים שלנו כבר היו מזמן על הרגליים.
בוקר טוב לכל היאקים!
המארחת שלנו חלבה את היאקים בשיטה די מגניבה (אני מניחה שזו השיטה הנורמלית, פשוט בשבילי כל זה היה חדש). לפני שניגשים לחלוב יאק (אולי נכון יותר לומר יאקית?:) ), משחחרים את העגל ונותנים לו לינוק מעט, אחר כך מרחיקים אותו מהעטינים, אבל הוא נשאר קרוב מספיק ליאק האם, וחולבים את היאק. כשמסיימים משחררים את היאקית ואת העגל ונותנים לו לינוק חופשי.
עגל של יאק קשור ליד אמו בזמן חליבה
לפני שיצאנו שוב לדרך, המשפחה שאירחה אותנו דיגמנה בשבילנו מעט - איזה נהדרים! (אינסטגרם)
לאחר ארוחת הבוקר, שכללה אורז מבושל בחלב יאק שרק עכשיו נחלב(!), שוב יצאנו לדרך. היום השני היה יפה פחות ובאיזשהו שלב התחיל לרדת גשם, אבל הכל היה עדיין נפלא.
ים הפרחים (huahai 花海)
אני והקנדי מדברים על החיים
לסיכום, חוץ מכאב התחת הרציני שהרוווחתי ביושר מהרכיבה על הסוס, החויה הזאת נכנסת לפנתאון *ה*דברים המגניבים!
